המוסד לביטוח לאומי נ' חב' פרידמן חכשורי לבניין בע"מ

פסק דין

1.מר כנאענה בדר (להלן: "הנפגע"), נפגע ביום 26.11.2000 בתאונת עבודה (להלן: "התאונה").הנתבעת ניהלה את אתר הבניה בו אירעה תאונת העבודה. התובע – הוא המוסד לביטוח לאומי, שילם ועתיד לשלם לנפגע גמלאות על פי דין, ותביעתו הנוכחית היא תביעת שיבוב שהוגשה מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). התביעה הוגשה ביום 14.12.2008.

ביום 24.3.2001 הגיש הנפגע תביעה כנגד הנתבעת לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 443/01, להלן: "תביעת הנפגע"). ביום 14.1.2007 הגיעו הצדדים בתביעת הנפגע – קרי הנפגע והנתבעת, להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: "הסכם הפשרה").

2.הנתבעת טוענת כי תביעת התובע נגדה, שהוגשה ביום 14.12.2008, התיישנה. זאת, משום שחלף פרק זמן של למעלה מ-7 שנים ממועד התאונה ועד הגשת התביעה, וחלף אף פרק זמן של למעלה מ-7 שנים מאז שהנפגע, שהיה קטין במועד התאונה, הגיע לגיל 18 (לנפגע מלאו 18 ביום 15.10.2001, והתביעה הוגשה למעלה מ-7 שנים לאחר מועד זה - ר' סע' 10 לחוק ההתיישנות).

התובע טען, מנגד, כי אין מקום לקבוע כי התביעה התיישנה, משום שהנתבעת הודתה בזכותו, ולכן, כך טען התובע, תקופת ההתיישנות מתחילה רק ממועד ההודאה ואילך, כפי שנקבע בס' 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). התובע אף הוסיף וטען כי את התקופה בה התנהלה תקופת הנפגע, אין מקום למנות במסגרת תקופת ההתיישנות, מכוח ס' 15 לחוק ההתיישנות.

4.הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מהטעם שהתביעה התיישנה. בהחלטה מיום 13.2.2011 נדחתה הטענה, משום שחלק מטענות התובע בעניין הודאת הנתבעת, הן טענות עובדתיות שחייבו הוכחה ובירור. יחד עם זאת, ביום 3.4.2011 הוחלט כי הדיון יפוצל, באופן שבשלב הראשון תבחן טענת ההתיישנות ולאחר מכן, ככל שיהיה בכך צורך, ייבחנו טענות הצדדים לגופן.

תחילת מרוץ ההתיישנות בתביעות שיבוב

5.התובע טוען כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מן המועד בו נקבעה דרגת הנכות של הנפגע. לטענתו, הוא לא יכול היה לתבוע את זכותו לשיבוב הגמלאות ששולמו וישולמו לנפגע, בטרם קבעו הוועדות הרפואיות מטעמו את אחוזי הנכות של הנפגע. התובע טוען, כי רק ביום 10.4.2003 נקבעה דרגת נכותו של הנפגע, והועמדה על 100% נכות. לכן לטענתו, מרוץ ההתיישנות צריך להימנות ממועד זה ואילך, ולאור זאת – התביעה לא התיישנה.

6.אינני מקבלת את הטענה. ההלכה הפסוקה קבעה כי זכותו של המוסד לביטוח לאומי (התובע) לשיבוב, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, היא זכות סוברוגטיבית (זכות שבתחלוף). כלומר – זכותו של התובע היא כזכותו של הניזוק עצמו, שהתובע נכנס לנעליו (ר' ע"א ‎5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אלחדד, פ"ד נא(2) 724, 749 (1997)). זכותו של הניזוק קמה, כידוע, עם קרות הנזק (ר' סע' 89(2) לפקודת הנזיקין) ולא במועד קביעת נכות צמיתה על ידי המוסד לביטוח לאומי (ר' למשל בע"א 10591/06 רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ (לא פורסם, 12.7.2010), בפסקה 43 לפסק הדין). זאת, שכן ככלל הניזוק מודע לקיומו של נזק בעת התרחשותו ואין הוא נדרש - לשם הגשת תביעתו - להמתין לגיבושו השלם של הנזק במלוא היקפו (שם, בפסקה 32).

מאחר שהמוסד לביטוח לאומי בא כאמור בנעלי הניזוק, מיוחסות לו ידיעותיו של הניזוק עצמו, לרבות לעניין הנזק. לפיכך, יש למנות את תקופת ההתיישנות בתביעות שיבוב של המוסד לביטוח לאומי ממועד קרות התאונה (ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פ"ד נז(4) 433, 442 (2001)).

לאור האמור לעיל, תקופת ההתיישנות חלפה, לפני שהתובע הגיש את התביעה. לכן, היה על התובע להבהיר מדוע יש להאריך את התקופה. כאמור, התובע התייחס בהקשר זה לסעיפים 15 ו-9 לחוק ההתיישנות.

הארכת תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיף 15 לחוק

7.סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:

"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".

8.לטענת התובע, התביעה הנוכחית הוגשה על ידיו כחליפו של הנפגע. לכן, אין מקום למנות במסגרת תקופת ההתיישנות את התקופה בה התנהלה תביעת הנפגע בפני בית המשפט המחוזי בחיפה (כפי שלא היה מקום למנות תקופה זו לו היה הנפגע מגיש את התביעה דנן). תביעת הנפגע התנהלה במשך פרק זמן של כ-6 שנים.

9.אינני מקבלת את הטענה. כעולה מלשונו של סעיף 15 הנ"ל, תחולתו מוגבלת למקרה בו הוגשה תובענה אשר "נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה". ההסדר שבסעיף זה מתייחס, אם כן, למקרה בו נדונה תובענה קודמת, בעילה זהה, שהסתיימה באופן המאפשר את הגשתה מחדש. במקרה כזה - כך קובע הסעיף - התקופה בה התביעה הקודמת הייתה תלויה ועומדת, לא תבוא במניין הזמנים, משום שלא התאפשר לתובע למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות, ומשום שהקביעה בתביעה הקודמת איננה מהווה מעשה בית דין (ר' רע"א 1650/00 זיסר נ. משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז (5) 166, 178 (2003)).

לאור האמור לעיל, לא ניתן להחיל את הוראות סעיף 15 במקרה דנן. זאת, משום שבמקרה זה, תביעת הנפגע לא נדחתה, ויתרה מזאת - קיים מעשה בית דין, שהיה שולל מהנפגע עצמו לשוב ולהגיש תביעה נגד הנתבעת, כמזיקה, בשל אותה עילה.

הארכת תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 9 לחוק

10.סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כי:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה.